בשנים אחרונות עובר העולם שינוי מכלכלה תעשייתית לכלכלת ידע. כלכלת ידע מבוססת על ייצור ידע ומידע, ולא ייצור ואספקה של משאבים אחרים. לעומת זאת, אין הרבה יחס של חוקרי חינוך לשינוי הזה, למרות ההשלכות הרחבות שלו. מבחינה היסטורית, חוקרים תמיד התייחסו לכמה בתי ספר במחצית הראשונה של המאה ה-20 היו מכוונים לצרכים של תעשיה. מכיוון שתעשיה מסוג זה כבר לא רלוונטית לזמננו, הרי שגם המאפיינים של בתי ספר כאלו כבר לא מתאימים לסביבה שלנו עכשיו.

​

מעט מאוד בתי ספר כיום, מלמדים תלמידים לייצר ידע או מידע. במקום זה, התלמיד לומד שידע הוא סטטי ושלם, ולא דינאמי, חלקי ומתעדכן תמידית. והתלמידים הופכים להיות מיומנים רק בספיגת מידע הקיים במקום לייצר מידע חדש. באקלים  החברתי הנוכחי, יצירה מתרחשת תמיד בסביבות שיש בהן שיתוף פעולה וקבוצות מורכבות. הקבוצות פועלות בעזרת שימוש בשיטות מותאמות לאלתור – חינוך חייב להיות מובנה סביב יכולת לאלתר ותומך בפעילויות שיתופיות שיתמכו בהישג ידע והבנה. שיתוף פעולה בצורה יצירתית מעודד ומתאים לטבע החברה והחברות המסחריות בכלכלה של היום.

​

האתגר הגדול בבתי ספר הוא לחבר בין למידה יצירתית של תלמיד יחיד ללמידה יצירתית של קבוצה. כדי לאפשר את זה, השיעורים חייבים להיות בנויים בצורה שקבוצות עובדות על שאלות מסוימות, בונים תשובות סביב למידה שמתרחשת לאורך כל השנה ולאו דווקא בפרויקטים הנערכים במשך שבועיים עד שישה שבועות. התלמידים צריכים תמיכה לענות על השאלות הפתוחות האלו, אבל חייבים את החופש להגיע לתשובות בדרך שלהם, בעזרת שימוש בהרבה כלי למידה. הכנת המורים לשינויים אלו הנה חובה מיוחדת, בעיקר בגלל שהיא דורשת ממורים ללמוד לאלתר, לחדש, ולהיות בעלי השכלה כללית רחבה, ובעיקר להפגין כישורים אלו כאשר משהו חדשני מופיע בכיתה ושהתלמידים יובילו את עצמם ללמידה הדורשת מהם אלתור בזמן אמת . עניין זה אינו טבעי להרבה מורים, דבר אשר גורם ללחצים בקרב מורים, שכן המורה חייב לוותר חלקית על הצורך שלו בשליטה בכיתה. החדשות הטובות? ניתן ללמד את המורים כיצד "לעזוב ידיים", לוותר על ההוראה הפרונטלית ולהקנות חינוך משמעותי, חדשני ובעל ערך לילדי המאה ה-21.